<h1>תשובה לרבינו שמואל ב"ר יוסף ב"ר שלמיה</h1>
<h2>דף מז:</h2>
הלכתא בהאי עובדא דשקלינן וטרינן עלה, אסורין בהנאה. ואם הירקות הם (מי הירקות) [מהירקות] שמברכין עליו ברכת המצות, כגון חזרת, או שהחליף החמץ במצה, אין אדם יוצא ידי חובתו ממצות מצה וחזרת, דמצוה הבאה בעבירה [היא]. ולא שנא בתחלה ולא שנא בדיעבד לא יצא ידי חובתו, דמצוה הבאה בעבירה היא.
ועתה אחי אבאר אליך דעתי בדמים (על) [של] איסורי הנאה. דאותן דמים אינן אסורין מן התורה כלל לא לו ולא לאחרים. דאיסורא [ד]עבד עבד, אבל על הדמים לא חל איסור כלל. ומדרבנן אסורין הדמים בהנאה למי שמכרן, אבל לאחריני שרי. והרב רש"ז [רש"י חולין ד' ע"א ד"ה מפני] דייק מהך [פסחים כ"ט ע"א] דאוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין דמי שמכר חמץ בפסח דמיו אסורין לו, דאם כן דלעצמו מותר מצינו דמים לחמץ בפסח דמצי למכרו לגוי. ונראה דסבירא ליה להראב"ד דדמי אסורין בהנאה מותרין לבעל חמץ. זה שאכל חמץ של חבירו שלא מדעתו, כיון דהשתא בעי למשקל דמי מיניה, ליהוי כמי שמכרו לו גוי ולשלם לו, דליכא מידי דאם מכר לו שיהיו הדמים מותרין למוכר בהנאה, אם לקחו אדם שלא מדעת בעליו דלא מיחייב הלוקח בתשלומין, שהרי אם רצה בעל החמץ היה יכול לגרום שיכול ליהנות ממנו.
ומאי דקשיא ליה למר (ד)בשיטת רש"ז לא ידענא מאי קשיא לך. ואגב שיטפך לא עיינת שפיר. דכיון דלדידיה ודאי אסור בהנאה כדפריש ר"ש, אע"פ שמותרין המעות לאחרים אין בכך כלום. דלא שייך ביה כלל תשלומין (כמו) [כיון] שאין לבעל החמץ שום היתר ליהנות ממנו מדרבנן נמצא דלא חסריה ולא מידי. דאע"ג דממון הוא, שאם קדש אשה מקודשת, דהאשה מותר[ת] ליהנות מהן, אפילו הכי כיון שאין לו לקדש לכתחלה, דהא אסורין לו, לאו בר תשלומין הוא. זהו סברת רש"ז. ולענין קדושין אע"פ שהמעות אסורין לו לזה המקדש, אפילו הכי כיון דלאשה מותרין בהנאה מתקדשת בהן. מידי דהוה במאן דקדיש בגזלה לאחר יאוש, דיאוש כדי לא קני, ואם קדש בהם אשה כיון דהוי שנוי רשות בידה דידה מקודשת. וכן נמי המקדש בהקדש ובמעשר [קדושין נ"ב ע"ב], דכיון שיצאו המעות לחולין ביד האשה הויא מקודשת, הכא נמי לא שנא.
ומהך דמסכת חולין [ד' ע"ב] דקאמר לאחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין, משמע נמי דלאחריני מותרין כדכתב רש"ז. ואע"ג דהך איכא לדחוייה, אפילו הכי נקטינן דלאחרים מותר ולדידיה אסור. הא שמעינן מהך דמסכת נדרים כדכתיבנא וכן מהך דפסח ראשון.
וכי מעיינת שפיר מהך דקדש בדמיהן שמעת לה לגמרי דלדידיה אסור לאחריני מותר, דאי הוו אסורין בין לדידיה בין לאחרים, אמאי מקדשה הא אסירי לדידה מדרבנן. אלא ודאי לדידה שרו. ולדידיה אסור שמעינן לה מהנך דאיתמר בתלמודא [גיטין נ"ג ע"ב] המבשל בשבת והמעשר והנוטע שקנסו בו חכמים. והכא ליכא לאיפלוגי בין שוגג למזיד. דשאני הנך שעבר זמן איסוריה והגיע שעת היתר, שעכשו בחול היה יכול לעשות מלאכתו. אבל חמץ, כיון שאין לו היתר, הדין נותן להורות כאילו איתיה השתא בעיניה להאי דעבד איסורא. אבל לאחרים מותר.
הילכך הני ירקות אסורין ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח לא שנא בדיעבד ולא שנא לכתחלה כדין מצה גזולה.
ומה שכתב בעל העיטור ז"ל בהלכות פסח, [הלכ' חמץ ומרור] דבדיעבד יצא ידי חובתו, והביא ראיה לדבריו מן הירושלמי האמור במסכת חלה [פ"א ה"ה] פרק י"א ובמסכת שבת פרק האורג [פי"ג ה"ג], אגב חורפיה לא דק ביה שפיר. הכי גרסינן בירושלמי, א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו', תני מצה גזולה אסור לברך עליה וכו', הדא דתימר בתחלה אבל בסוף דמים חייב לו. זהו לשון הירושלמי. וסבירא ליה לרב ז"ל דלבסוף היינו בדיעבד. ולאו מילתא היא, אלא בתחלה היינו ברכה שלפניו (ובמאי לסוף) [ולבסוף] היינו ברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון. ודוק בלשון הירושלמי, וזהו האמת ואין בו פקפוק כלל, ואילו רצה לומר כאן כאן בתחלה כאן בדיעבד היה לו לומר בלשון אחרת "כאן להבא כאן לשעבר", ולישנא דגמרא דבני מערבא בהכי רהטא ודוק, וזהו הנכון.
ועלה דהאי דמכרן וקדש בדמיהן גרסינן [קדושין פ"ב ה"ח] ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן. כלומר שאין אלו השנויין במשנתינו תופסין את דמיהן. הלכך מקודשת. ור' חנינא דקאמר זאת אומרת מקדשין בגזילה, לאו למימרא דמתניתין דקדש בדמיהן אפילו לכתחלה יהא רשאי לקדש, דודאי אסור לו לקדש לכתחלה כדכתיבנא. אלא הכי קאמר, זאת אומרת שמקדשין בגזלה, כלומר למאן דקדיש בגזלה קדושיו קדושין. דבריש פרקא דהאיש מקדש [ירושלמי קדושין פ"ב ה"א] איכא תנאי דפליגי אי מקדשין בגזלה או לא, ודוק.
הנה כתבתי לך דעתי. ולא מצאתי דבר זה בדברי החכמים הקדומים. והודיעני אתה כל אשר כתבת ומגלה עיפה אשר חברת והעמידה לפני. אם תמצא חן בעיני אבואה אליה ואקח אותה לי לאשה, ולא לעיני מאהביה אגלה נבלותה ובאשה. ואתה וכל אשר אתך תתענג על נאות השלום, כחפץ אחיך נאמן אהבתך הכותב במרוצה שמואל ב"ר יוסף ב"ר שלמיה מכת"ם.
